כל האמת...ורק האמת! סיפורים של אבא, פרי עיטו של ארז גולן, כותב מוכשר וחבר יקר.
ארז גולן הוא אבא לשניים קטנטנים, נשוי לטל וסמנכ"ל במכון הישראלי לפיננסים.
גן שעשועים???? תלוי את מי שואלים..
האמת. כל האמת. ורק האמת.
אבא. כמה אושר במילה אחת. כמה אהבה. כמה דאגה. כמה מילים יפות ומכובסות כדי שהאישה תרגיש שגם אתה מרגיש ככה.
אז לפני הכל, חשוב לציין! אל לנו להפסיק לספר כמה טוב לנו עם הילדים וכמה אנחנו שמחים, וכמובן שאנחנו מתים לחזור מהעבודה מוקדם בשביל לבלות עם השדים הקטנים. אם תפסיקו, אם תספרו את האמת, תקבלו מנת צרות נוספת על הצרות הקטנות שבראתם במו זרעיכם.
אז מה אמיתי? מה נכון? האם מותר לספר שזה סבל נוראי לרדוף אחריהם בגן המשחקים? שמשום מה בשנים האחרונות אותו גן שעשועים האהוב מהילדות שלנו, הפך לאזור קרב עמוס מתקנים צבאיים מסוכנים, עם סיכוי לנפילה או פציעה גבוה יותר מאשר במסיבת קצף בבית אבות. מה רע במגלשה של פעם? עם 2 נדנדות וארגז חול. יש סיכוי סביר שהחברה שבונה את המתקנים עשתה יד אחת עם בית החולים שניידר ויחד פיתחו במשך שנים מתקנים אשר מובילים לתוצאות אופטימליות.
הבילוי המפוקפק בגן השעשועים מורכב מכמה שלבים, בלתי נסבלים, וידועים מראש. בהתחלה הילד רץ בלי הפסקה, וחם! כמה חם! הגומי הזה...שהחליטו לשים במקום רצפה בגן המשחקים, מזכיר את האספלט הטרי והחם כשסוללים כביש בדרך לאילת. זהו שלב ההזעה המוגברת, הרגע בו מופיעות נקודות זיעה במרכז הגב והמצח נראה כאילו יצאנו מסאונה רטובה. בשלב הזה בד"כ מגיע הגאון עם האוטו גלידה שמקפיץ אותך לשלב הבא, שלב המגבונים.
צריך לשים לב לאוטו גלידה הזה... הגלגלים שלו מיובשים ומתפוררים יותר מאשר באוטובוס תיירים בצפון הודו, האגזוז מפורק, מגבים אין, הגג חלוד, אבל... מערכת כריזה מושלמת! כזו ששומעים בכל דירה ובכל פינה, כל צליל מלמיליאן, והמילה גלידה מודגשת בנועם. וכמובן, הילדים כמו אחרי החלילן מהמלין, בדרך אליו.
אם שכחת לקחת איתך כסף מזומן, כנראה שלא תזכה לקרא שורות אלה....
טיפ. תכריז מראש איזה ארטיק יקבל הילד, ומה שלא יקרה- תמיד תעמוד בין הילד לאוטו גלידה! רק כך תסתיר את הפוסטר הגדול ובו כל התמונות של הגלידות. אם תכשל במשימה, תגלה שהילד לא החלטי, ותאלץ לקיים דיון מעמיק איתו בזמן שכולם מאחורה דוחפים ומאיצים בך. כל זאת רק כדי לגלות בסוף שהילד בחר בארטיק הכי יקר והכי מלכלך בפוסטר. הילד יראה כמו טילון דרוס וחבילה וחצי של מגבונים תעזור בקושי.
ואם שכחת לקחת מגבונים... במידה ויש לך מזל, שכנה רחמנית תיתן לך 2, ואתה תילחם בארטיק כמו גיבור על ותנצל כל זווית פנויה בצורה מעוררת הערצה, כולל קינוח אף.
במהירות מגיע השלב הבא, שלב הסקרנות. "בא לי לראות את..." את הדגים...את העץ...את הבית של סבתא...את הגן שלי...את הטרקטור... יש המון דברים, והם תמיד שם. וכשאני אומר שם הכוונה הכי רחוק ממך, איפה שאין צל, והדרך רצופה סכנות. בשלב זה הם כבר לא רוצים לנסוע בבימבה, גם לא להחזיק בבקבוק המים של בוב ספוג או בבובה של גיבור העל התורן שלא הסכימו לעזוב את הבית בלעדיה. וכך, יוצאים לדרך, אתה סוג של מחסן נייד, סוחב הכול, מזיע ומקטר. ממש כמו דודו מהום סנטר.
כעת מגיע שלב הוויתור וההפנמה. אתה אומר לעצמך, "טוב, ככה זה ילדים" , "מתישהו זה יעבור", הולך שפוף וממלמל... והנה מולך האבא "האחר". זה שנשוי לסנדרה העו"ד, זה שהולך זקוף וגאה, מריח בושם, והילד הולך לצידו-לאט!!! לוגם מים בעדינות, סוגר את הפקק ואינו זורק את הבקבוק לחול בצד. הילד שואל שואלות כמו "איך נוצר הצל שלי?" , "באיזה עונה נושרים העלים"? ,"מניין נדדו הציפורים?" ואתה לא מבין איך זה?! מאיפה המשמעת? מאיפה החוכמה? כזה חמוד.
החמוד בהחלט גורם לך להרגיש רע. אתה מבין שהכל תלוי בך והילד הוא ילד שרק צריך הכוונה. אז ביום רגיל הייתי אומר שיש לשאוף להיות כמוהו, אבל מכיוון שכבר הצהרתי שפה אומרים רק את האמת, אז תאמינו לי – האבא הזה אוכל צרות כמו אסקימוסי בחנות דגים. הילדים האלה, המתוחכמים, דומים מאוד לנשים שלנו. חייכניות ויפות עד מפתן הדלת, בפנים זה תלונות וטענות ובמקרה של הילד, גם צרחות, הידבקות לרצפה, ניסיון הריגה של האחים הקטנים, ונגיעה בלתי פוסקת בידיים שומניות במסך הטלוויזיה. טוב נסחפתי, נחזור לגינה.
אז הלכנו לראות את הטרקטור... דגים... וכו'. מסע ארוך, והנה כמעט מגיעים. רגע לפני מגיע שלב הקקי.
"יש לי קקי" אלה המילים הכי גרועות שיכול גבר לשמוע. גם מהאישה.
את המגבונים כבר מזמן ניצלת ואתה מתפלל ל"קקי פלא" (כזה יבש שלא חייבים לנגב אחריו). חם-מאוד, צל-אין, וצריך להחזיק אותו בתנוחה חצי עוברית שמסתדרת מצוין רק בזווית בה קיים לחץ פיזי מאסיבי על החיבור בין החוליה ה 11 ל 12 בגב התחתון. תוך כדי העינוי העוברי הוא גם עושה פיפי, בהתחלה על הרגליים שלו, אח"כ על הנעליים שלך. כשתנסה להתחמק כנראה תדרוך בקקי של הבן החמוד של סנדרה שהיה שם שעה קודם.
הילד עושה גוש קטן. למרות שתשאל אותו 100 פעם אם יש לו עוד, התשובה תמיד שלילית והוא יסרב לנסות. אגב, בערב כשתשבו במסעדה הוא ייזכר שיש לו עוד, אבל רק כשיגיע האוכל.
מתקרבים לשלב הסיום, האטרקציה המיוחלת קרובה מתמיד, ואז... הצלצול הגואל. אשתך. יאללה תעלו למעלה הכנתי אוכל. אין אטרקציה, בכי! ניסיון הרגעה, בכי! אין ברירה, מרימים על הידיים. בנוסף לכל הציוד צריך להרים גם אותו, פיפי על הרגליים וניגוב פיקטיבי הופכים לחבריך הטובים. בסוף מגיעים!
"איך היה?" סבבה! ראינו ציפורים... אכלנו ארטיק...
