דף הבית >> מאמרים >> הדרכת הורים >> ילד פיצוץ- כלים יישומיים
ילד פיצוץ- כלים יישומיים

ניסיתם הכל וכלום לא עבד?

 
הורים רבים המגיעים אליי לשיחות ייעוץ ומודאגים מהתנהגות ילדם בבית, בבית הספר או בגן, חשים תסכול וחוסר אונים כי "הם כבר ניסו הכל". הם הטילו עונשים, צעקו על ילדם, ניסו להתעלם, עודדו, הבטיחו פרסים ומתנות בתמורה להתנהגות נאותה, אך דבר לא עזר.
 
סיפרה לי אם לילד בן 9 בכיתה ג', שמו אורי:
  "אני לא יודעת מה יש לילד הזה...., מכל דבר הוא מתפוצץ. אי אפשר לצפות את ההתנהגות שלו. הוא מתרגז מכל דבר שאינו מוצא חן בעיניו, צועק, מקלל ואפילו מנסה להכות אותי. נמאס לי שעל כל דבר הוא רב איתי, בעיקר על שיעורי הבית.  אתמול הוא צפה בטלויזיה ואמרתי לו שישב להכין שיעורים. אמרתי שוב ושוב והוא לא הקשיב. כיביתי לו את הטלויזיה והוא התחיל לצרוח, לקלל אותי בקללות איומות, טרק דלתות בבית. נורא! הוא נרגע רק כעבור שעתיים והכין את שיעורי הבית רק לפני השינה. בכל פעם שהוא מתפרץ כך אני סבלנית בהתחלה, מנסה להתאפק. אבל מהר מאוד אני נגררת לצעקות שלו. צעקתי עליו בחזרה, קיללתי אותו. אפילו אמרתי לו שגידלתי מפלצת. בדיעבד, אני יודעת שהתגובה שלי אינה נכונה, אבל הוא מוציא ממני את זה. אני לא יכולה לסבול אותו כשהוא מתנהג כך"
 
ישנם הורים, מורים וגננות החווים "פיצוצים" כאילו בתדירות יום יומית. גם אילו שחווים תגובות היוצאות משליטה לעיתים רחוקות יותר, מתארים תסכול וחוסר אונים.
זהו מאמר המשך למאמר "ילד פיצוץ" ובו אתן עוד כמה כלים יישומיים שיכולים לעזור להורים, למורים וגננות שכבר ניסו "הכל" ולא הצליחו להשתלט על ילדים המפריעים לסדר היום התקין.

כפי שציינתי במאמר הקודם, כיום ד"ר רוס גרין התנער מרוב דבריו בספרו הראשון "ילד פיצוץ" ודוגל בגישה טיפולית קוגניטיבית שאך ורק פותרת בעיות יחד עם הילד ללא התייחסות לסיבות ולגורמים שהובילו להתנהגותו. גישתי היא שונה- בהדרכת ההורים אני מטפלת הן בילד דרך פתרון בעיות ושיחות והן יחד עם ההורים בגורמים להתנהגות הבלתי רצויה.

"פיצוץ" הוא שם כולל לכל התנהגות בלתי רצויה של הילד כגון: התקף זעם, בכי, אלימות, הסתגרות, המנעות, חוצפה ועוד.
 
הגישה החינוכית הרווחת כיום היא, בדרך כלל, גישת מתן/ מניעת חיזוקים לצורך הכוונת המוטיבציה של הילד. היא מתבססת על ההנחה שהתנהגותו של הילד היא רצונית ומכוונת, שכל מטרתה למשוך תשומת לב או לבסס את מעמדו בבית ("הילד "מרוויח" מההתנהגות הלא רצויה). הגישות המסורתיות של מתן חיזוקים, עידוד או עונשים אכן מתאימות ויעילות במקרים רבים. יחד עם זאת, הן אינן מתאימות לכל הילדים או בכל המצבים. לדעתי, ילדים הנוטים להתפרץ לעיתים קרובות, בדרך כלל סובלים מחוסר גמישות מחשבתית ומתקשים להתגבר על תסכולים. אצל ילד מתפוצץ, עם ליקוי בגמישות מחשבתית, גם אם יש לו מוטיבציה חיובית לשיפור התנהגותו, הוא אינו מסוגל לתרגמה למעשים בעת תסכול.
חוסר הגמישות המחשבתית הוא המביא את הילד הנפיץ להתנהג כפי שהוא מתנהג ולא מתוך סיבות שאנו רגילים לשייך לילדים כמו: "הוא מחפש תשומת לב", "הוא פשוט עקשן", כוחני, מתנגד או מניפולטיבי.
חוסר הגמישות הינה בעיה נוירולוגית אורגנית, כעין "דיסק שנתקע" במוחו של הילד ואנחנו צריכים לעזור לו להשתחרר. מדובר בילדים המגיבים באופן קיצוני לתסכולים באמצעות התקפות זעם קיצוניות, סרבנות ומרדנות, הפכפכות ותוקפנות מילולית וגופנית (ממש כמו ההתקפי זעם המוכרים של "גיל שנתיים הנורא").
רוב הילדים לומדים "לשחרר את הדיסק" בערך סביב גיל שנתיים, עם התפתחות המוח והשפה ויש ילדים שלא. הגישה החדשה מלמדת את הילד בהדרגה, ממש כמו בגיל שנתיים, לפתח את הגמישות המחשבתית החסרה לו.

בתחילת הטיפול בילד ובמשפחתו אני קודם כל מנסה לאתר מהם הקשיים המשפחתיים ומהם הקשיים ההתפתחותיים, אשר גורמים להתנהגות מתפוצצת - כמו קשיים בכישורים ביצועיים (למשל, קושי במעברים ממשימה למשימה), קשיים בעיבוד לשוני (למשל, קושי לתת ביטוי מילולי למחשבות או רגשות), קושי בוויסות רגשי, קושי בגמישות קוגניטיבית (למשל ילד נוקשה, חשיבה שחור-לבן, קושי לצאת מהשגרה, קושי להתחשב בנקודת מבטו של הזולת), קושי בכישורים חברתיים (כמו, קריאה מוטעית של ניואנסים חברתיים, קושי להיכנס לקבוצה, תפיסה עצמית מוטעית). השילוב של חוסר הגמישות שנובעת מהקשיים ההתפתחותיים הללו, יחד עם דרישות שמצריכות את הכישורים הללו  הוא זה שגורם לילד "להתפוצץ". לכן, השלב הבא הוא מיפוי המצבים אשר גורמים לילד לנהוג באופן בלתי רצוי: "מתפוצץ כאשר אומרים לו לכבות את הטלויזיה אחרי הצהריים", או בבית הספר - "מכה ילדים בהפסקה כאשר לא מצליח להשתלב במשחק הכדורגל".
 
לאחר המיפוי של הטריגרים והמסלולים מתבצעת חלוקה לשלושה "סלים" של הטריגרים היוצרים את התסכולים תסכולים. ההנחיה שניתנת להורים ולאנשי החינוך- "בחרו את הגבולות שלכם" שמשמעותה צמצום תדירות הפיצוצים הצפויים. הטריגרים ל"פיצוצים" מתחלקים לשלושה- גבולות שניתן לוותר עליהם כדי למנוע פיצוצים, גבולות שחייבים לאכוף אותם בכל מחיר, וגבולות שמזמינים משא ומתן ופתרון משותף עם הילד.
 
הגבולות שניתן לוותר עליהם הינם הגבולות שההורה או המורה מציב, ומהווים טריגרים לפיצוץ, וניתן בשלב זה לוותר עליהם עד שהילד יסגל לעצמו את הגמישות המחשבתית שחסרה לו. דוגמאות: הילד מסרב ללבוש מעיל בחורף או לא מסדר את מיטתו בבוקר. בבית הספר – ילד שמתקשה בכל יום במהלך שני השיעורים הרצופים בבוקר, המורה יכולה להחליט שהוא יכול לצאת להפסקת התרעננות.
 
הגבולות שלא ניתן לוותר עליהם כוללים אופני התנהגות שלא ניתנים לפשרה. לדוגמא, גבולות הקשורים בבטיחות הילד וסביבתו. משימה או התנהגות כזו תכנס לסל החובות שאי אפשר להתפשר עליהן, אף במחיר פיצוץ. ככל שהילד יותר נוטה ל"פיצוצים" יש למצוא פחות ופחות גבולות שיש לאכוף באופן קפדני. איך אוכפים? גם אם הילד מסרב או מתנגד ההורה או המחנך יתעקש על הגבול, על אף שכנראה האפיזודה תסתיים בפיצוץ. 
 
כדאי למצוא כמה שיותר אופני התנהגות וגבולות חשובים אך נתונים למשא ומתן.באמצעות המשא ומתן הן ההורים והן הילדים לומדים להתפשר תוך שמירה על צלילות הדעת של הילד. באמצעות דרכי פעולה אחרים המבוגר עוזר לילד לשמור על צלילות דעתו ולחשוב על אסטרטגיות פעולה גם כשהוא מתוסכל,  וחשוב מכך, לעזור לילד לפתח את הגמישות המחשבתית הנדרשת לו להסתגלות בחיים.

הדרך היעילה ביותר על פי השיטה למניעת פיצוצים, היא מניעה של תחילת הפיצוץ מלכתחילה. כאמור, בתחילת התהליך הטיפולי, ההורים, אנשי החינוך והקלינאי ממפים את הטריגרים הקבועים לפיצוצים. לאחר מכן מקיימים שיחה עם הילד על הגבולות שיש מקום למשא ומתן לגביהם. לדוגמא שלנו:

האם תשב עם בנה באחד הערבים, כאשר הוא רגוע וצלול ולא לאחר מריבה.

אמא: "אורי, אני שמה לב שלפעמים, כשאתה מתרגז בבית הספר, לא מתחשק לך להכין שיעורי בית באותו היום". ברגע זה, האם תחכה לתשובה. לא תטיף או תשכנע. רק תשמע מה יש לילד לומר.
אורי: "כן, המורה המעצבנת הזו לא מבינה שום דבר. היא שונאת אותי ואני שונא אותה. לא בא לי להכין שיעורים. נראה אותה, מה היא תעשה לי? היא לא מחליטה עלי".
אמא: "אני מבינה אותך. אתה מרגיש שהמורה שונאת אותך. זה מעצבן ומעליב"
אורי: "נכון".
אמא: "כשאתה לא רוצה להכין שיעורי בית זה מאוד מפריע לי. אני יודעת שאתה כועס אבל אני מודאגת מאוד שתפסיד את החומר וגם שתקבל עונש בבית הספר שרק יגרום לך להתרגז יותר. מה דעתך?"
אורי: "לא אכפת לי, בעיה שלך".
אמא: "אני חושבת שזו בעיה של שנינו. בוא וננסה לפתור אותה. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך להירגע ביום כזה?"
אורי: "את יכולה לתת לי לצפות בטלויזיה כמה שארצה ולא להכין שיעורי בית".
אמא: "מה דעתך שאתן לך לצפות בטלויזיה עד שעת הארוחת ערב ואחריה תכין שיעורי בית?"
אורי: "לא בא לי"
אמא: "לא בא לך....אני מבינה. יש לך הצעה אחרת".
אורי: "אכין שיעורי בית אחרי ארוחת הערב ואת תעזרי לי"
אמא: "זה נשמע רעיון טוב. כשאתה חוזר כועס מבית הספר אני אניח לך לצפות בטלויזיה ואחרי ארוחת הערב נשב יחדיו להכין שיעורי בבית. ננסה זאת בפעם הבאה כשתחזור כועס מבית הספר".
 
כאמור, השיטה עוזרת לילד לפתח את הגמישות המחשבתית. לאחר בדיקה של הקשיים ההתפתחותיים של אורי, נראה כי הוא מתקשה  להתייחס לטווח פתרונות לבעיות שהוא נתקל בהן, הוא מתקשה לתת ביטוי מילולי למחשבות ולרגשות שלו וכן הוא דפוס החשיבה שלו נוקשה והוא חושב במונחים של שחור או לבן. בשיחה כזו האם עשתה עוד צעד בדרך לעזור לאורי לייצר את הגמישות המחשבתית החסרה לו. ככל שהם יערכו יותר שיחות כאילו והיא תעודד אותו למצוא בעצמו פתרונות אחרים מאילו שהוא מכיר, לתסכולים שלו, הוא ילמד בעצמו כיצד בעת תסכול הוא יכול לפתור את הבעיות שלו מלבד התפרצות זעם או הימנעות.
בפעם הבאה כשאמו של אורי תשים לב שהוא חוזר מבית הספר במצב שיכול להוביל לפיצוץ, היא תנסה להרגיע אותו ואף תזכיר לו מה הם סיכמו בשיחתם הקודמת.
 
מה עושים ב"זמן אמת"?

נחזור לאם המתוסכלת, שסיפרה על בנה בן ה-9 המרבה בפיצוצים. ננסה ל"הכנס לראש" של אורי:

אורי בן ה9 חוזר מבית הספר. בדיוק באותו יום המורה צעקה עליו והענישה אותו כשחברו לשולחן דיבר איתו, וזו בכלל לא היתה אשמתו. הוא התרגז מאוד והחליט שבאותו יום הוא לא מכין שיעורי בית. הוא "עוד יראה" למורה הזאת. כשהוא הגיע הבית ההוא רק רצה לנוח ולצפות בתוכניות האהובות עליו ושיעזבו אותו בשקט. הוא ישב בניחותה כשפתאום אימו התחילה לנדנד לו להכין אורי מתחיל להתרגז.

בשלב הראשון, אורי מתמודד עם דרישת אמו לשנות מהלך שגרתי או "להחליף הילוך". כלומר, אורי ציפה לנוח מול הטלויזיה ואמו מפריעה לו. בגלל חוסר יכולתו להתגמש ולהגיב לדרישה המשתנה, הוא מתחיל לחוש תסכול ומפגין סימני אזהרה מוקדמים לכך. בשלב זה אורי מתקשה להביע את הצרכים שלו במילים. בשלב זה ישנה התנגשות בין דרישות האם לקשיים התפקודיים של אורי. לכן, גם אם היא תלחץ עליו למלא את דרישתה באמצעות כעס, נזיפה, צעקות, התעקשות, ענישה וכדומה, סביר שתיווצר סערת רגשות קיצונית יותר אצל אורי בגלל חוסר הגמישות המחשבתית.

אורי מתעלם אך ממשיך להתרגז בתוך תוכו. אך תוך דקה מתחיל לצעוק על אמו "תשתקי כבר!, מי את שתגידי לי מה לעשות? אני לא מכין היום שיעורי בית, כבר אמרתי לך".

בשלב זה האירוע עובר לשלב "הצומת". זו ההזדמנות האחרונה של האם להגיב לתסכולו של אורי, באופן שיעודד תקשורת הדדית והגדרת פתרון. אי-שימוש בדרך זו תדרדר את התנהגותו של אורי עוד יותר.
לפי דבריה של אימו של אורי, היא השתמשה ב"תוכנית המקורית" על ידי כך שכיבתה את הטלויזיה. היא התרגזה מדבריו של בנה "מי את...." ורצתה בעצם להפגין סמכות, להציב את הגבול באופן ברור ולא להתפשר. עם ילדים שאינם נוטים להתפוצץ, התוכנית המקורית יכולה להיות מאוד יעילה, משום שאם יש להם את הגמישות המחשבתית הם יכולים בעצם להבין שכאן האם מציבה גבול מאוד ברור ושאין דרך לאכוף אותו. כמו כן, ילדים שיש להם את הכישורים הדרושים יכולים להבין שבמידה והם לא ימלאו את רצון האם הם יישאו בתוצאות.

אבל, לאורי שלנו אין את הגמישות המחשבתית הנחוצה לעבור את האפיזודה הזו בשלום ולכן התנהגותו הולכת ומדרדרת:

אמו של אורי מכבה את הטלויזיה ואומרת לו בקול בוטח: "אורי, גש להכין שיעורים עכשיו". אורי קם מהספה ועובר לטונים גבוהים יותר ואף לצרחות: "מטומטמת. אני שונא אותך" ובועט בשולחן הסלון ומפיל אותו. "אני שונא את הבית הXXX הזה" ובועט הפעם בקיר. הוא נכנסת לחדרו ומתחיל לטרוק את דלתו שוב ושוב ושוב.

כעת, אורי מאבד שליטה לחלוטין ועובר לשלב "הפיצוץ" שבו הילד פורק את זעמו ומאבד את צלילות מחשבתו. הביטוי לכך מגיע להתנהגות מילולית ופיזית קיצונית וחסרת גבולות ומעצורים. כל ניסיון לדבר איתו בהגיון יגביר אצלו את התסכול ויקשה עליו לחזור לעשתונותיו.
אורי רב עם אימו במשך שעתיים. הוא המשיך לצרוח והאם צעקה בחזרה. האם חשה שהיא מאבדת את שפיותה. היא חשה שהבן שלה מתנהג כאחוז אמוק. בסוף המריבה האם הענישה את אורי. הוא לא יצפה שלושה ימים טלויזיה והוא לא יכול ללכת לפעילות של הצופים באותו שבוע. אורי הכין את שיעוריו בשעה 20:00.  

בשלב האחרון של הפיצוץ, הילד שב לעשתונותיו. לעתים קרובות הילד יביע חרטה עמוקה על מה שאמר או עשה. למרות זאת, הוא יתקשה לזכור מה עשה ומה גרם לו להגיע למצב זה.
לכן, אמו של אורי לא הצליחה באמצעות "החיזוק השלילי", כלומר כיבוי הטלויזיה והעונש שנלווה להתנהגות משום שאורי באותו הרגע (כמו ברגעים מתפוצצים אחרים) לא היה מסוגל לחשוב בבהירות ולהבין את השלכות מעשיו. תגובה כוחנית של האם תמיד תגביר את עוצמת "הפיצוץ".
אז מה היא יכלה לעשות?

השיטה להתערבות מהירה בעת הפיצוץ:
בשלב "הצומת", בשניות או בדקות שלפני "ההתפוצצות" הגדולה, עדיין ניתן להיעזר באמפטיה לרגשותיו של הילד ושכנוע הגיוני. האם יכולה לומר לאורי "אורי, אני רואה שעבר עליך יום קשה ואתה נראה עייף. אני בטוחה שאין לך חשק להכין שיעורי בית היום. אני יכולה להבין אותך". לאחר מכן יש צורך "להוריד הילוך", או "הורדה הדרגתית מעץ הדרישות של הילד" במקרה שהוא "נתקע על משהו". כלומר: עידון דרישה בלתי מציאותית של הילד. ולדוגמא: "אם תרצה אתה יכול לצפות עוד בטלויזיה. עד איזו שעה אתה רוצה לשבת עד שתירגע? ".
דרך ההתערבות אנו יוצרים סביבה ואוירה נוחה יותר לילד וגם להורה כדי להירגע, להתגמש מחשבתית  ולהימנע מההתפרצות. משום שלילד ה"מתפוצץ" קשה הגמישות ושינוי קו המחשבה, דמיינו שאתם עוזרים לו, יד ביד, כמו תינוק שלומד ללכת, לצעוד לעבר השינוי.

לדוגמא שלנו: "בוא נחשוב ביחד על דרך הגיונית לפתור את הבעיה. אתה לא רוצה להכין היום שיעורי בית ואני מבינה אותך, אתה כועס על המורה. אבל יש בעיה...אם לא תכין את שיעורי הבית המורה תכעס מאוד ותעניש אותך. זה יכול להוביל למלחמה של ממש" . אפשר קצת להגזים, להשתמש בהומור ("אתם ממש תהיו כמו חתול ועכבר") או כל דבר אחר שיכול לרכך את הילד.

בעצם, המשא ומתן עם הילד הוא לא דרך נעימה לגרום לילד לעשות את מה שאנחנו מצווים עליו, אלא לגרום לו לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי להטיב עם המצב הקיים. אנחנו לא מוותרים לגמרי אלא פותחים פתח למשא ומתן. המקום של המשא ומתן יכול להתממש רק כאשר אנחנו מרגיעים את הילד לפני "נעילת הבוכנה".

לסיכום, על אף שהתמודדות עם ילדים הנוטים ל"פיצוצים" נראית בלתי אפשרית, היא אפשרית וניתן בעזרת אסטרטגיה מסוימת להרגיע את האווירה בבית. את אותה טכניקה ניתן ואף רצוי ליישם גם במסגרת החינוכית בה הילד לומד, במקרה וההתפרצויות מתרחשות גם בו. 



 
 
 
 
לפרטים נוספים התקשרו אליי ל-050-2310312 | או שלחו מייל einat@einatheled.co.il
דף הבית | על עינת | מאמרים | שאלות ותשובות | ייעוץ בקליניקה | ייעוץ בבית| טיפולים דיאדיים |  חיים של אמא |  צור קשר
עיצוב האתר: אביטל אושרוביץ / www.avitalos.com     צילום: הילה לוצקי/ www.hillalu.com    מיה לוי/ https://www.facebook.com/mlphotographymayalevi
לייבסיטי - בניית אתרים