טיפת חלב למתחילים
יומיים אחרי שחזרתי מבית החולים כבר התייצבתי בטיפת חלב. הייתי אמא טרייה, עוד לא ידעתי כלום, לא על תינוקות בכלל ולא על התינוקת שלי ובפרט ובטח שלא שמעתי על טיפת החלב אצלנו בשכונה.
קיבלה את פנינו אחות חייכנית. "בוקר טוב, מזל טוב, בואי נראה מה נולד לנו". היא התקרבה לעגלה, הרימה את חיתול הבד שהנחתי על העגלה כדי להגן עליה מיתושים ושאר מזיקים, וראתה שהקטנה ישנה על הבטן. "השתגעת!" היא אמרה, "את יודעת שאסור להשכיב תינוקות על הבטן". "אני יודעת", עניתי בחשש, "אבל אמרו לי שתחת השגחה זה בסדר". הבטתי בה בעיני עגל מתחננות והיא ענתה: "ואיך בדיוק את יכולה להשגיח ככה כשסדין מכסה אותה? אם יקרה לה משהו את לא תשימי לב. לפי ההנחיות זה אסור". נבהלתי ומיד הפכתי אותה על הגב והיא כמובן התעוררה והחלה לבכות.
הבנתי שזה הרגע להניק אותה. התחלתי בהכנות והאחות שאלה, "היא רק יונקת?". "כן", עניתי, "בבית החולים נתנו לה גם בקבוק אבל אני מאוד משתדלת רק להניק אותה". קירבתי אותה אל הפטמה והתכווצתי מכאב. ברגע שהיא התחילה לינוק הרגשתי שסכינים חותכים את גופי. מאחורי גבה של האחות ניצב פוסטר ענק שבו היה כתוב "הנקה היא המתנה הטובה ביותר שאת יכולה להעניק לתינוק שלך". "חשוב מאוד שלא תוותרי למרות שכואב לך ולא תתני לה בקבוק". היא אמרה, "כל כמה זמן היא יונקת?". הסברתי לה שאני אפילו לא יכולה למדוד את הזמנים כי אני מרגישה שהקטנה פשוט נמצאת כל הזמן על הציצי שלי, כואב לי כל כך ואני עייפה, אבל בשלוש הלילות האחרונים היא ישנה שש שעות רצופות ולא קמה לאכול. "לא, זה לא טוב!", היא קבעה, "היא קטנה מאוד וצריך להעיר אותה כל שלוש שעות. שימי לך שעון מעורר המכוון לשלוש שעות מהרגע שבו היא התחילה לינוק ותעירי אותה". ניסיתי לחשב מתי אני אצליח לישון אם אעשה זאת, אבל כשאין ברירה.
"טוב, בואי נשקול אותה, נראה כמה גדלה מאז השחרור מבית החולים", היא חייכה. ניתקתי את הקטנה שלי מהשד, ובעודה צורחת הפשטתי אותה. הנחתי אותה על המשקל והאחות ראתה שהיא לא עלתה מספיק במשקל מאז השחרור. "זה לא טוב", קבעה, "היא לא עולה מספיק לפי ההנחיות, כדאי שתתני לה תוספת של בקבוק אחרי ההנקה, עד שיהיה לך מספיק חלב והיא תעלה במשקל". חשבתי לעצמי שלפני רגע היא אמרה לי לא לתת לה בקבוק, אבל דאגתי שמא הקטנה במצב חמור של תת תזונה והיא לא תגדל ולא תתפתח, וההנחיות אומרות.
"אז היא די קטנה, היא באחוזון 30 במשקל ו-80 בגובה. זה לא תואם את ההנחיות. היא חייבת לעלות במשקל, האחוזונים צריכים להיות פחות או יותר תואמים. שימי לב שאת אוכלת מספיק וישנה מספיק כדי שיהיה לך מספיק חלב, ואל תשכחי לתת תוספת. ושימי לב שכל זמן שהיא נמצאת במצב ערות היא תשכב על הבטן כדי שתלמד להרים את הראש ובשום פנים ואופן לא לישון על הבטן. בעוד חודש את צריכה להגיע לכאן שוב לחיסון ושקילה. נקווה שעד אז המצב ישתפר".
סיימנו את הפגישה ויצאתי מודאגת. מיד התקשרתי לאמי, שזו הנכדה הראשונה שלה וסיפרתי לה על הביקור. "זה נשמע מדאיג, היא חייבת לעלות במשקל. אבל כשאת היית תינוקת כל הזמן ישנת על הבטן, אני לא מבינה מה הבעיה? לדעתי תשכיבי אותה על הבטן". "בפעם הבאה את באה איתי!", קבעתי, "אני לא עוברת את זה שוב לבד".
בפעמים הבאות האחות קבעה שהקטנה לא עוקבת אחריה במבט, שהיא מסתכלת רק שמאלה וצריך לגרום לה להסתכל ימינה, שהאחוזון של הגובה לא תואם את זה של המשקל, שהיא לא מרימה מספיק את הראש כי אני לא משכיבה אותה על הבטן (היא פשוט ישנה המון וכשהיא ערה היא צורחת...אז מתי משכיבים על הבטן???), אחר כך, שהיא יונקת יותר מידי ולא אוכלת מספיק מוצקים, שהיא לא יודעת איך עושה כלב, שהיא לא שמה את הקוביה מעל הבובה אלה ליד הבובה, ועוד רבים ואחרים. הכל כמובן "לפי ההנחיות". בכל פעם נלחצתי, דאגתי וניסיתי לשנות ולהתאים את עצמי ואת הקטנה למה שכתוב בספרים.
כשבני השני נולד כבר הגעתי מוכנה. התינוקת שלי התפתחה נפלא, אפילו שהיא לא תאמה את "ההנחיות". הפעם הצמידו לי אחות טיפת חלב אחרת, פחות מלחיצה, היא זרמה איתי ואני איתה והחוויה היתה טובה בהרבה. למדתי הרבה מהפעם הראשונה שלי בטיפת חלב, למדתי, שתינוקות לא קוראים את ספר "ההנחיות" ואני, אני צריכה להקשיב לאינטואציה האימהית שלי, אם משהו לא בסדר, אני כבר ארגיש זאת.
תינוקות אינם מגיעים לעולם עם הוראות הפעלה. אבל הספרים, הכתבות והפורומים באינטרנט, השכנים, אחות טיפת חלב, אמא שלנו- כולם יודעים את הוראות ההפעלה, אבל מה לעשות שכל אחד אומר משהו אחר ולכל אחד הוראות הפעלה שונות?
לאורך שנות האבולוציה, נשים הקיפו את עצמן בנשים אחרות, בין אם מהשבט שלהן, מהמשפחה שלהן או מסביבתן הקרובה. למעגלי הנשים הללו חשיבות עצומה לאם הטרייה. יש לה צורך אבולוציוני והישרדותי בחיזוק, עידוד, התבוננות ותמיכה מצד נשים אחרות המנוסות באימהות.
בעולם המודרני שאנו חיים בו היום, אנו לא חיים בשבטים. לרוב, המשפחה המורחבת גרה במרחק מה, ועל האם הטרייה ליצור לעצמה סביבה תומכת. הסביבה הזו בדרך כלל מורכבת מהמון גורמים: מהאחות בטיפת חלב, רופא הילדים, הספרים, היועצים, האימהות האחרות מגן השעשועים, מחברות וממשפחה.
מהר מאוד, אימהות רבות מגלות שהסביבה התומכת נושאת שני מטענים - היא אכן יכולה להיות מחבקת ועוטפת אך מאידך גם מבלבלת ומתסכלת. קשה מאוד לברור מבין כל הקולות המייעצים את הקולות הנכונים, ומתוך כל בליל המידע ישנן אימהות שלא מצליחות לזהות מה הן מרגישות וחושבות בעצמן. החוויה הזו יכולה להחליש את ההתפתחות הטבעית של האינטואיציה האימהית.
אבל זה לא חייב להיות כך
אחד מפלאיה של ההורות נובע מן העובדה שכל תינוק הוא אדם ייחודי, חד פעמי, יחיד ומיוחד. לכל תינוק יש את הצרכים שלו ואת האופי הייחודי לו. ניתן לטוות את דרך הטיפול בתינוק ובילד הן בזכות כוחה המופלא של האינטואיציה אימהית, וגם בעזרת תמיכה וייעוץ מהסביבה.
אבל איך מצליחים לזהות את קול האינטואיציה מתוך בליל הקולות המייעצים והקובעים כיצד עלייך לטפל בילדך?
-
נסי לזהות איזה קול מתוך כל הקולות המייעצים מתאים לך ואמצי אותו כ"קול" מנחה (חברה/ אימא/ יועצת/ דודה). הבלבול נוצר בעיקר כשאת שומעת ומקשיבה לאינספור עצות שלעיתים סותרות זו את זו.
-
הקשיבי לאינטואיציה שלך, לרגש הראשוני הזה- ותפעלי לפיו. את האינטואיציה האימהית קיבלת במתנה עם הולדתו של תינוקך.
-
בדרך כלל, התינוק שלך ידע את התשובה. המשוב הטבעי והתמידי שאת מקבלת ממנו, שייחודי רק לו: האופן שבו הוא בוכה, התיאבון שלו, החיוך שלו - פעמים רבות יאמר לך בדיוק מה הוא צריך ולא הספרים, היועצים והשכנה ממול.