"אני לא יודעת מה יש לילדה הזאת...., מכל דבר היא מתפוצצת. אי אפשר לצפות את ההתנהגות שלה". כך מספרת לי אם המודאגת ומוטרדת מהתנהגות ביתה בת ה-8. "היא מתרגזת מכל דבר שאינו מוצא חן בעיניה, צועקת, מקללת ואפילו מרביצה לי. למשל, בשבוע שעבר, בשעה שחזרה מבית הספר אמרתי לה שלא הספקתי להכין שניצלים לארוחת הצהריים ושתחמם לה שניצלונים מהמקפיא. אל תשאלי מה היה....היא התחילה לצרוח, לקלל אותי בקללות איומות, טרקה דלתות בבית. זה היה נורא. היא נרגעה רק כעבור שעתיים". "ומה את עשית? איך הגבת?", שאלתי אותה.
"בהתחלה הייתי סבלנית, ניסיתי להתאפק. אבל מהר מאוד גם אני נגררתי לצעקות שלה. צעקתי עליה בחזרה, קיללתי אותה. אפילו אמרתי לה שהיא מפלצת. בדיעבד, אני יודעת שהתגובה שלי אינה נכונה, אבל היא מוציאה ממני את זה. אני לא יכולה לסבול אותה כשהיא מתנהגת כך"
האם הזו, שמתארת את מצוקותיה המוצדקות, אינה לבד במערכה. הורים רבים המגיעים אליי לייעוץ חווים קשיים דומים עם ילדיהם. ישנם הורים החווים "פיצוצים" כאילו בתדירות יום יומית, אך גם כאלה שחווים אותם לעיתים רחוקות יותר, גם הם מתארים תסכול וחוסר אונים.
ד"ר רוס גרין, פסיכולוג מומחה בטיפול בילדים ובבני נוער ומשפחותיהם, פרסם ספר המתמקד בילדים הנוטים למצבי רוח קיצוניים אשר התנהגותם מובילה את הוריהם לחוש חסרי אונים. הספר נקרא "ילד פיצוץ". זהו ספר מעניין, ארוך ומפורט. במאמר הבא אתאר את תמציתו ואסביר כיצד ניתן ליישם את הכתוב בספר בילדים "מתפוצצים" אך גם אילו שאינם נוטים למצבי רוח כה קיצוניים, ילדים "רגילים" שפשוט נוטים להתרגז קצת יותר...
בספר מתוארים מצבים רבים המובילים ילדים לתסכולים ומכאן ל"פיצוצים". ילדים הנוטים להתפרץ לעיתים קרובות בדרך כלל סובלים מחוסר גמישות ומתקשים להתגבר על תסכולים. מדובר בילדים המגיבים באופן קיצוני לתסכולים באמצעות התקפות זעם קיצוניות, סרבנות ומרדנות, הפכפכות ותוקפנות מילולית וגופנית. אם אתם כהורים המשכתם לקרוא עד לחלק זה של המאמר, בוודאי אתם מכירים וחוויתם התקפות זעם של ילדיכם, גם אם התדירות שלהם אינה כה גבוהה.
הספר מציע גישה חדשה שמטרתה להפחית את העימותים בין הילדים להוריהם ולשפר את גמישותם המחשבתית של הילדים. כשם שישנם ילדים המפתחים באיטיות מיומנויות כגון קריאה, כתיבה וכדומה, כך ישנם ילדים המפתחים באיטיות כישורי גמישות ועמידה בתסכולים. ליקוי התפתחותי זה הוא המביא את הילד הנפיץ להתנהג כפי שהוא מתנהג. לרוב, התנהגותו אינה נובעת מתוך סיבות נפוצות ושגויות כגון: הילד עיקש, כוחני, מתנגד, מניפולטיבי, מחפש תשומת לב וכדומה. לכן, תגובה כוחנית של ההורה רק תגביר את עוצמת "הפיצוץ".
המחבר מציג שורה של מאפיינים התנהגותיים של ילדים "מתפוצצים". נסו לחשוב אם אתם מזהים חלק מתכונות אילו אצל ילדיכם:
- סף תסכול נמוך.
- קושי בגמישות והסתגלות עד-כדי איבוד צלילות הדעת והינעלות במצבי תסכול קיצוני. הילד הנסער מתקשה להתארגן מחדש ונעשה תוקפני באופן מילולי או גופני.
- קושי לזכור לקחים ממצבי תסכול קודמים.
- החמרת מצב התסכול כתגובה לענישה או בעקבות דחייה רגשית.
- נטייה לחשוב לפי מצבי קיצון, בצבעי שחור-לבן ללא גווני ביניים.
- נטייה להתנהגות לפי כללים פשטניים ונוקשים למצבים מורכבים והיצמדות אליהם גם כאשר אינם מתאימים בעליל.
- מעבר חד ממצב רוח טוב למצב פיצוץ בעת הופעת מצב מתסכל.
- רגישות לנושאים מסוימים כגון: לבוש מסוים, טעם של אוכל, ריח, סדר-חפצים מסוים וכדומה.
ישנם כמה גורמים פיזיולוגיים המאפשרים התנהגות כזו:
1. מזג קשה: מזג מוגדר כסגנון התנהגות טבעי ומולד של האדם ללא קשר לגורמים חיצוניים.
מזג קשה כולל רמת פעילות גבוהה, יכולת ריכוז מוגבלת, אינטנסיביות גבוהה, הסתגרות או תגובה לקויה למצבים חדשים, התמדה שלילית (עקשנות, נוקשות, יבבנות) סף גירוי חושי נמוך.
2. ADHD ויכולת התארגנות לקויה: הילד מתקשה לעבור ממערך סביבתי אחד לשני כגון מעבר מהפסקת לימודים לשיעור בכיתה. עובדה זו מבהירה את הקושי של ילדי ADHD לעבור ממצב אחד לשני ולהגיע להסתגלות וריכוז מתאימים במצב החדש. יכולת ההתארגנות הלקויה מתבטאת, בין היתר, בארגון מטלות למחר. לדוגמא: סידור הילקוט, הכנת שיעורים. הליקוי בכושר ההתארגנות נובע מחוסר היכולת לצפות מה אמור להתרחש ומכאן ההפתעה וחוסר המוכנות של הילד להסתגל לשינוי. לעומת ילד רגיל שאצלו התגובה לשינוי היא מהירה, מסודרת ומסתמכת על לקחי העבר, אצל ילד עם בעיה של "התפוצצויות", ההתארגנות אינה מסודרת אלא מבולבלת, לא חותרת למטרה ונוקשה.
3. ילד נוקשה-נפיץ לוקה בקושי לארגן מחשבות, בעיקר מחשבות להתארגנות-מחדש מול בעיות מורכבות. ילד כזה מתקשה להתנתק רגשית מהתסכול ולהתארגן בצורה מושכלת למצב חדש. ילד כזה אינו מתכוון להקשות על הוריו. הוא פשוט לא מצליח לבחון באופן יעיל וגמיש את הנתונים החדשים המצריכים פתרון מיידי ומעבר למצב חדש.
4. הפרעות חרדה: ישנם ילדים המתפרצים במצבי חרדה ומפסיקים לחשוב בהגיון כיון שהחרדה מציפה אותם עד כדי פיצוץ.
5. ליקוי למידה לא מילולי: מדובר בתסמונת שבה לילד יש כישורים לא-מילוליים נמוכים יותר מהכישורים המילוליים: כישורים מתמטיים מוגבלים, קשיים בהבנת הנקרא, חולשה בזיכרון לא-מילולי ובתפישה חזותית, קושי בתפיסה חברתית ובשיפוט חברתי ועוד. ליקוי כזה עלול להוות בסיס להתנהגות נוקשה-נפיצה.
6. אינטגרציה חושית לקויה: ילדים הסובלים מאינטגרציה מוגבלת בין מערכות חושיות-עצביות כגון מגע, תנועה, קואורדינציה, מיקום הגוף ומודעות, ראייה ושמיעה, עלולים להגיב באופן לא פרופורציונאלי לגירויים שגרתיים-לכאורה. קשיים אלה עלולים להשפיע לרעה על פעילות מוטורית כגון רכיבה על אופניים או שימוש במספריים וכדומה ועלולים להביא את הילד להעדפות לבוש ומזון לא-מקובלות.
נחזור לאם המתוסכלת, שסיפרה על "תקרית השניצלים". ננסה ל"הכנס לראש" של הילדה:
נועה בת ה-8 חוזרת מבית הספר. היה לה יום ארוך. המורה צעקה עליה, חברתה הטובה ביותר לא הגיעה לבית הספר והיא הפסידה במשחק הקלאס בהפסקה. נועה רעבה ומחכה כבר לשניצל האהוב של אמא שלה, שאותו היא מכינה בכל יום שלישי בשבוע. היא הגיע הביתה, חם לה והיא מיוזעת, והנה, האם מודיעה לה כי לא הספיקה ללכת לסופר ויש שניצלים במקפיא. נועה מתחילה להתרגז.
בשלב ראשון נועה מתמודדת עם דרישת אימא לשנות מהלך שגרתי או "להחליף הילוך". כלומר, נועה ציפתה לשניצלים ואימה לא הכינה אותם. בגלל חוסר יכולתה להתגמש ולהגיב לדרישה המשתנה, היא מתחילה לחוש תסכול ומפגינה סימני אזהרה מוקדמים לכך. שלב זה מכונה בספר כ"נעילת בוכנה". גם אם המבוגר ילחץ יותר על "דוושת הדרישה" באמצעות כעס, נזיפה, צעקות, התעקשות, ענישה וכדומה, תיגרם "הצפה" קרי: סערת רגשות קיצונית יותר אצל הילד בגלל "תקיעת הבוכנה".
נועה מתחילה לצעוק: "מה???? את ידעת שאני מגיעה!! ואני רעבה!! למה לא הלכת לסופר? אף פעם אי אפשר לסמוך עליך. את אמא רעה"
בשלב השני האירוע עובר לשלב "הצומת". זו ההזדמנות האחרונה של האם להגיב לתסכולה של נועה באופן שיעודד תקשורת הדדית והגדרת פתרון. אי-שימוש בדרך זו תדרדר את התנהגותה של נועה עוד יותר.
נועה מתחילה לבכות ועוברת לטונים גבוהים יותר ואף לצרחות: "מטומטמת. אני שונאת אותך" ובועטת בכיסא האוכל ומפילה אותו. "אני שונאת האת הבית הXXX הזה" ובועטת הפעם בקיר. היא נכנסת לחדר שלה ומתחילה בטרוק את דלתה שוב ושוב ושוב.
בשלב השלישי הילד מאבד שליטה לחלוטין ועובר לשלב "הפיצוץ" שבו הוא פורק את זעמו ומאבד את צלילות מחשבתו. הביטוי לכך מגיע להתנהגות מילולית ופיזית קיצונית וחסרת גבולות ומעצורים. אפילו ניסיון לדבר איתו בהגיון יגביר אצלו את התסכול ויקשה עליו לחזור לעשתונותיו.
נועה רבה עם אימה במשך שעתיים. היא המשיכה לצרוח והאם צעקה בחזרה. אימא של נועה חשה שהיא מאבדת את שפיותה. היא חשה שהבת שלה מתנהגת כאחוזת אמוק. בסוף המריבה אימא של נועה הענישה אותה. היא לא תראה שלושה ימים טלויזיה והיא לא יכולה ללכת לפעילות של הצופים באותו היום. אחרי שעתיים של בכי וצרחות נועה נרגעה ואכלה ארוחת צהריים.
בשלב הרביעי והאחרון הילד שב לעשתונותיו. לעתים קרובות הילד יביע חרטה עמוקה על מה שאמר או עשה. למרות זאת, הוא יתקשה לזכור מה עשה ומה גרם לו להגיע למצב זה.
הגישה הרווחת כיום היא בדרך כלל גישת מתן/מניעת חיזוקים לצורך הכוונת המוטיבציה של הילד, והיא מתבססת על ההנחה שהתנהגותה של נועה היא רצונית ומכוונת, שכל מטרתה למשוך תשומת לב מהאם או לבסס את מעמדה בבית. למשל: תגובה אפשרית לפי גישה זו במקרה הנידון תהייה התעלמות מנועה כאשר היא מתפרצת (חיזוק שלילי) או מתן עונש לנועה על ידי האם- גם עונש שהינו תוצאה ישירה להתנהגותה (נועה לא תאכל ארוחת צהריים, האם לא תכין שניצלים כחודש וכדומה). העונש מהווה חיזוק שלילי ומטרתו להכחיד התנהגות כזו בעתיד. האם יכולה להשתמש גם בחיזוק חיובי, כמו ביום למחרת כשנועה חוזרת רגועה להחמיא לה על כך, כשנועה נרגעת מהתפרצות הזעם לחזק אותה. הגישה הזו טוענת כי החיזוקים החיוביים מראים לילד ששווה לו יותר להתנהג כראוי כי כך הוא מקבל תשומת לב רבה יותר מהאם, כך תהיה לנועה מוטיבציה להתנהג אחרת בפעם הבאה שייווצר תסכול. גישת החיזוקים מתאימה במקרים רבים, גם "נפיצים" כפי שתיארתי. אך יחד עם זאת, אינה מתאימה לכל הילדים או בכל המצבים.
כישלון הגישה הזו לעיצוב ילד נוקשה-נפיץ המתואר לעיל, נובע מהטעות שבהנחה הבסיסית הזו. מסתבר שגם אם קיימת אצל הילד מוטיבציה חיובית, הוא אינו מסוגל לתרגמה למעשים בעת תסכול. חוסר המסוגלות נובע מחוסר היכולת להתארגן במהירות למצב חדש ולחוסר יכולת לשלוף מידע חיוני מהזיכרון או להביע במילים בחשיבה שלו את מה שנדרש לעשות.
המחבר טוען שלגבי ילדים נוקשים-נפיצים ענישה או חיזוק חיובי, המהווים פועל-יוצא ממעשי הילדים, אינם מועילים בד"כ לנוכח העובדה שה"פיצוץ" כבר אירע והילד לא מסוגל להפיק לקחים. למעשה, ענישה רק גורמת לתסכול ויוצרת עימותים חדשים.
מה המטרות שלנו:
א. שיפור היכולת לצפות מצבים הצפויים לתסכל את הילד.
ב. בחירה מוקדמת של התסכולים ההכרחיים בלבד ועקיפת התסכולים האחרים בדרכים שיפורטו בהמשך. משמעות המטרה: צמצום תדירות הפיצוצים הצפויים.
ג. מתן עזרה לילד לשמור על צלילות דעתו גם כשהוא מתוסכל.
ד. סיוע לילד לנתח בעצמו את המצב שבו הוא מתוסכל, כדי שלא יגיע למצב "פיצוץ".
שיטות להתערבות מהירה בעת "נעילת בוכנה"
בשלב זה, בשניות או בדקות שלפני "ההתפוצצות" הגדולה, עדיין ניתן להיעזר באמפטיה לרגשותיו של הילד ושכנוע הגיוני. לפי הדוגמא: האם יכולה לומר לנועה "אוי נועה, מתוקה, אני בטוחה שעבר עליך יום קשה ואת נראית עייפה ורעבה. אני מבינה שחיכית מאוד לשניצלים שלי. את בטח מאוכזבת וגם כועסת".
התערבות מהירה אחרת, היכולה להיות יעילה, היא הסחת הדעת ע"י הכוונת הילד לפעילות אחרת. כדאי גם להשתמש בהומור כהסחת דעת. אסטרטגיה זו יעילה יותר אצל ילדים קטנים. ולפי הדוגמא: "אני אספר לך מה קרה לי הבוקר, למה לא הספקתי ללכת לסופר. נתקע לי האוטו באמצע הכביש והייתי חייבת לקחת אותו למוסך. הייתי כל כך שמחה שלא הייתם איתי באוטו...את לא מאמינה כמה מכוניות צפרו לי. את רוצה לבוא איתי לאסוף את האוטו מהמוסך אחרי הצהריים".
התערבות מהירה נוספת היא מסוג "הורדת הילוך", או "הורדה הדרגתית מעץ הדרישות של הילד" במקרה שהוא "נתקע על משהו". כלומר: עידון דרישה בלתי מציאותית של הילד. ולדוגמא: "אם תרצי, נועה, נלך אחר הצהריים לסופר ונקנה שניצלים. נוכל להכין אותם יחד לארוחת הערב".
דרך ההתערבות אנו יוצרים סביבה ואוירה נוחה יותר לילד וגם להורה כדי להירגע, להתגמש מחשבתית ולהימנע מההתפרצות.
משום שלילד ה"מתפוצץ" קשה הגמישות ושינוי קו המחשבה, דמיינו שאתם עוזרים לו, יד ביד, כמו תינוק שלומד ללכת, לצעוד לעבר השינוי.
כדי לעזור לילד, אפשר לאמץ את שיטת הסלים שהמחבר מציע בספרו. נסו לחשוב על כל ההתנהגויות של הילד, על מטלותיו השונות, בבית ובחוץ ועל מה שאתם דורשים ממנו. חלקו את כל ההתנהגויות-משימות הללו לשלוש:
סל א' כולל אופני התנהגות שלא ניתנים לפשרה. לדוגמא, עניינים הקשורים בבטיחות הילד וסביבתו. למשל, אתם אוסרים על הילד להשתמש באלימות פיזית כלפי אחיו וכלפיכם. דוגמא אחרת, פחות קיצונית, היא שאתם מחליטים כי הילד חייב להתרחץ בכל ערב על אף שאינו רוצה. משימה או התנהגות כזו תכנס לסל החובות שאינכם מוכנים להתפשר עליהן, אף במחיר פיצוץ. סל זה אמור להיות מצומצם ביותר. המשמעות היא שמדובר בסל שההתעקשות עבורו עלולה לעבור פיצוץ אצל הילד. אם הילד נוטה לפיצוצים רבים, יש להמעיט ככל האפשר בהכללת מטלות חשובות לסל א'.
סל ב' כולל אופני התנהגות חשובים אך נתונים למשא ומתן. סל זה הוא למעשה הסל החשוב ביותר כי הן ההורים והן הילדים לומדים להתפשר תוך שמירה על צלילות הדעת של הילד. לדוגמא שלנו: "נועה, אני יודעת שחיכית לשניצלים שלי ואת עייפה עכשיו ואין לך כוח לחשוב על משהו אחר לאכול. אני אכין לך מחר שניצלים אבל בואי נחשוב על משהו אחר שכדאי לך לאכול. מה מתחשק לך?"
השימוש בסל ב' עוזר לילד לפתח עם הזמן את כישורי הגמישות המחשבתית הנדרשים להסתגלות בחיים ומציאת פתרונות חלופיים.
סל ג' כולל אופני התנהגות שההורים כבר לא מתייחסים אליהם בחשיבות רבה או שלא נחוץ בכלל להתייחס אליהם ולפוצץ בגללם. דוגמאות: הילד לא לובש מעיל כשהוא יוצא מהבית או לא מסדר את מיטתו בבוקר וכדומה.
ככל שההורים וילדם יהיו מיומנים יותר בניהול תרחישים לפי שיטת הסלים, כן הילד יבין שההורים רוצים לתמוך בו מתוך דאגה ורצון לעזור לו לצאת מהתסכול וההורים יבינו שאין כאן שאלה של כניעה וויתור לילד.
מה עוד עושים כדי למנוע "פיצוצים"?
היו מציאותיים יותר לגבי התסכולים שהילד יוכל להתמודד מולם מצד אחד ולסלק מהדרך תסכולים לא נחוצים ושוליים מצד שני. בסביבה זו ההורים עורכים סדר עדיפויות "חכם" של מטרותיהם. התאימו את הציפיות מהילד למציאות הקיימת.
בסביבה שיש בה אלמנט של לחץ זמן (לדוגמא: התארגנות בבוקר והגעה בזמן לביה"ס) , כדאי לשקול עזרה לילד לביצוע מטלות מורכבות ולהשאיר לאחריותו מטלות פשוטות כדי שיספיקן לבצע במסגרת הזמן המצומצם ובכך למנוע ממנו תסכול הנובע מחוסר יכולתו להתארגן במחשבה ובמעשה.
נסו לזהות אותות אזהרה מצד הילד, להבחין בהקדם האם הוא נמצא בשלב של "נעילת-בוכנה" ולהגיב מיידית.
נסו להימנע מעימות עם הילד תוך שמירה על תפקיד ההורה הסמכותי.
נסו לא "לקחת ללב" את האירועים הקשים. זכרו שהתנהגותו הלא-הגיונית היא-לא הגיונית. לדוגמא, אם הוא מקלל את ההורים בעת פיצוץ, יש להבין שהוא אינו יכול לבטא את מחשבותיו במילים אחרות ושהוא לא מבין שהקללות פוגעות בהורים. כאשר הילד מתפוצץ ומעיר הערות מרושעות או מקלל, הוא אינו מבין למעשה את משמעות דבריו. במקרה כזה רצוי להסביר באורך רוח אך בקצרה שהוא אומר דברים מעליבים ולא נעימים וכי הוא, ההורה, בטוח שזו לא כוונתו של הילד וכדומה.
יש להקפיד על משוב חיובי, בעיקר זה השובר את הדימוי העצמי השלילי של הילד, כאשר הילד מצליח במשימה כמו בחינה או עבודת בית כלשהי.
יש להשתמש במונחים פשוטים ומדויקים בעת שיחה עם הילד. במקום להשתמש במשפטים כגון: "אתה מפונק", "אתה עקשן" " אתה לא נורמאלי" וכדומה, רצוי להשתמש במשפטים כגון: "אני מבין\יודע שקשה לך לחשוב בבהירות" או "אני מבין שאתה מתוסכל מזה".
יש להימנע מהדברים הבאים:
מהכללות יתר, וזאת לנוכח העובדה שהילדים נוטים להתפרץ ולהינעל על הצהרות כאלה.
מאמירות כגון: "מה הבעיה שלך? מדוע אינך יכול להתנהג כמו אחותך?"
מהגזמות על השפעת התנהגותו של הילד לגבי עתידו ("אם הוא ימשיך עם ההתנהגות הזו הוא יהיה עבריין").
מקטיעת דבריו של הילד כיוון שגם-כך קשה לו לארגן את מחשבותיו.
מהרצאות ("כמה פעמים אני צריך לומר לך ש...?")
מהיתפסות לאירועי עבר.
לסיכום, על אף שהתמודדות עם ילדים הנוטים ל"פיצוצים" נראית בלתי אפשרית, היא אפשרית וניתן בעזרת אסטרטגיה מסוימת להרגיע את האווירה בבית. את אותה טכניקה ניתן ואף רצוי ליישם גם במסגרת החינוכית בה הילד לומד, במקרה וההתפרצויות מתרחשות גם בו.
אני רוצה לציין כי כיום גישתו של ד"ר רוס גרין שונה מגשתו בספרו הראשון "ילד פיצוץ". כיום גישתו היא עבודה עם הילד באופן התנהגותי בלבד ללא התייחסות לקשיים המקוריים שלו. בעבודה שלי עם משפחות אני עובדת לפי גישתו בספר בשילוב מועט עם גישתו החדשה.
לקריאה נוספת, איך עושים את זה לחצו על הקישור "ילד פיצוץ- כלים יישומיים"
